<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"כ ח"ב</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה ישבע כל אחד מהם שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו ואינו נופל בכאן כל דאלים גבר מציעא. זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים ויטול שלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע ונוטל רביע מציעא. המגביה נכסים מציאה לחבירו קנה חבירו מציעא. שני' שהגביהו מציאה כאחד קנו ופקח וחרש לא קנה לא פקח ולא חרש ואם בא אחר ונטלה מידם קנאה אחר מציעא. רכוב או מנהיג ברגליו או רכוב ומנהיג או שניהם רוכבין דייק' לראשון למימ' דראשון כלומר הרוכב לפנים קנה או שניהם מנהיגים או גמל וחמור בהנהגה בהפך בין אדם חשוב בין בינוני בין מזולזל בין בעיר בין ברשות הרבים בין בסימט'. ואשה בין רוכבת בין מנהגת בכל ענין קנתה בין במציאה בין בהפקר מציעא רכוב שאמר לחבירו תן לי אותה מציאה ונטלה הלה ואמר זכיתי בה אני זכה בה ואם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה מתחלה לא אמר כלום מציעא [ט' ע"ב]. אמר אני מושך בהמה זו לקנות כלים שעליה ולא לדבר אחר קנה מספק ובמקח ובממכ' לא קנה מציעא. ראה מציא' ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זכה בה המחזיק ולא מיקרי רשע משו' עני המהפך בחררה דהתם ימצא אחרת כדי לקנות שום חפץ או להשתכר אצל בעל הבית אבל מציאה לא ימצא אחרת מציעא [י' ע"א]. חצר שאינה של שניהם משתמרת קונה לו במציאה ובלא אמירה והוא שיעמוד בצד שדהו כגון ראה אותן רצין אחר צבי שבור או גוזלות שלא פרחו והוא שרץ אחריה' ומגיען אבל צבי או גוזלות מפריחין לא אפילו אמר תזכה לי שדי, ובחצר משתמרת אינו צריך שיעמוד בצדו מציעא. אויר שסופו לנוח כגון זרק ארנקי בפתח זו ויצא בפתח אחר והפקירו קנה בעל הבית ואי אין סופו לנוח קנה מספק כי הוא מריה קמא מציעא [י"ב ע"א]. חצרו אינו קונה לו בדבר שאינו עתיד להמצא כגון לומר שהאמוריים הצניעום מציעא.
<h2>דף יב:</h2>
מציאת בנו ובתו בין גדולים בין קטנים וסמוכין על שולחנו הרי אלו שלו ואם אינם סמוכין על שלחנו הרי אלו שלה' אבל אד' אח' אפי' שסמך על שולחנו אין ידו כידו מציעא. מצא שטרי חוב בין יש בהן אחריות ובין אין בהם אחריות אפילו חייב מודה ואפי' מקויי' לא יחזיר ואם זמנו בו ביום ומקויים וחייב מודה יחזיר ורוב הפוסקים הסכימו שאפילו אינו מקויים מאחר שזמנו בו ביום וחייב מודה יחזיר. ודקדקו המפרשים אם מצא שטר תוך זמנו לא יחזיר דאפילו לפריעת בת יומה חיישינן כל שכן לפריעה תוך זמנו ומשום אחריות טעות סופר הוא ואם חייב מודה חיישינן לפרעון ולפי' בין חייב מודה בין אין חיי' מודה לא יחזיר מציעא.
<h2>דף יח.</h2>
מצא גטי נשים הרי זה לא יחזיר ואם הבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואם נתנה האשה סימני הגט יחזיר לה אפילו אין הבעל מודה ואם אמ' תנו נותנין אפילו לזמן מרובה ובמקום שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון או דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון או דקאמרי עדים אפילו אחר שראוהו או שליח או בעל קודם שראוהו נקב יש בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לאו ולצורבא מדרבנן מהדרינ' בטביעות עינא שיודעים בודאי שלא שינה דיבורו אלא בשלשה דברים במסכתא ובפוריא ובאושפיזא ומה שאמרנו לא יחזיר לא לזה ולא לזה דוק' כשלא נתנ' היא סימני' מציעא. מצא גט שחרור בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד אין הרב מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואם הרב מודה ובא העבד לטרוף לקוחות עם זה הגט כגון שקנה נכסים העבד ומכר הרב ובא הוא והוציא גט שחרור שכבר היה משוחרר כשקנאם יכולין לקוחות לומר זיל אייתי ראיה אימת מטא גט שחרור לידך מאחר דמיתרע בנפילה כי חיישי' שמא כתבו בניסן ולא נתן עד תשרי אבל בעלמא אין יכולי' לומ' מציעא. מצא דייתקי כלומר דא תהא למיקם ולהיות ומתנות שכיב מרע ועדין הוא חי ומודה שיתנו לו כלומר למקבל יחזיר למקבל דלא חיישינן שמא נתנה לאחר שאפילו נתנה לאחר לית ליה פסידא אם יחזרו לזה כי האחרון קיים כי שתי מתנות של שכיב מרע האחרונה לעולם קיימת שחוזר מן הראשונה ויכול לחזור אבל אם מת אפילו בנו מודה לא יחזיר שמא כתבה הבן לאדם אחר ועתה אינו יכול לחזור ובשביל זה הוא אומר שנתנה אביו לזה ושיחזירו לו השטר שהוא בשם אביו מוקדם מן הכתיבה שעשה הבן לאחר ויבא זה עם זה הכתב שהוא ראשון ויוציאנה מידו אלא אומרין לבן אם אתה אומר אמת עשה לו אתה את השטר מתנה ואם נתנה אותו לאחר לא יפסיד כלל כי הוא ראשון ובמתנת בריא ראשון קנה וכמו כן מצא מתנת בריא או כל דבר שנוכל לחוש לפסידא בזה השטר להפסיד לאח' אפילו שניהם מודים לא יחזיר ולדברי הכל אם מצאו מלוה עצמו אפילו נודע בעדים שהיה מושלך בשוק אין מוציאין אותו ממנו וגובה בו כדאמרי' בשנים אדוקים בשטר כלו' מלוה ולוה ובגביית חוב כתבתיו מציעא. מצא שובר כתוב' בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ולא חיישינן לקנונייא או שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי והיא מכרה כתוב' בי' ניסן לתשרי ונמצא מוציא הבעל מיד הלקוחות בין ניסן לתשרי שלא כדין לא חיישינן לכל זה שאם היתה רוצה לעשות הפסד ללקוחות בלא זה היתה יכולה לעשות הפסד ללקוחות למכור כתובת' ולמחול אחר כך כי המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול אפילו יחזיר. ואם אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה מציעא.
<h2>דף כ.</h2>
מצא איגרות שום איגרות מזון שטר חליצה ומיאונין וכל מעשה בית דין כלומר שטר חלטאתא ואדרכתא שהוא תנאי בית דין הרי זה יחזיר מצא שטר בחפיסה או בדלוסקמא ונתן סימן בכלי יחזיר גם השט' פי' ואע"ג דחיישי' לשאלה ודוק' לגבי אשת איש דאי' מתירי' אשת איש ע"י סימן בגדי המת דשמא השאיל לו כליו אבל לענין ממון לא חיישינן לשאלה ורש"י פירש דאין צריך ליתן סימן בכלי אלא שיאמר בחפיסה או בדלוסקמא נפלו לי. מצא תכריך שטרו' כל א' קשור בראש חבירו או אגודה של שלש שטרות זו על גב זו הרי זה יחזיר למי שנותן סימן ואם יש בהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות והוא שמצאן בין שטרות קרועין. וכשהוא מכריז שטרות מכריז והוא אומר כך וכך היו ובאגודה היו או בתכריך וצריך לומר מנין והיאך היו עומדין כלומר בתכרי' או באגודה שאם אמר זה בלא זה לא הוי סימן ואם א' אומר שניהם ואחד או' א' מהם לבד מחזירין לאותו שאומר שניה'. אם מצאם בלא כרוכין ובלא אגודין אינו מכריז דבשטרות מנין לחודיה לא הוי סימן ויש חילוקין אחרים או שמא יותר היו והוא לא מצא אלא קצתן והעיקר מן הגמרא מה שכתבתי מציעא. מצא שטר שא' לוה מג' פי' בתכריך או באגודה יחזיר ללוה אף בלא סימן דאי ממלוה נפל מאי בעי גבי הדדי ולמלוה לא יחזיר אפילו נתן סימ'. ג' שלוו מאח' יחזיר למלוה והוא שכתובים בג' ידי סופרים דליכא למגזר דילמא למיכתבינהו אזל ונפול מיד הסופר וא"ת שמא לקיומינהו לוה לא מקיים וכתבו התוספו' לאו דוקא בג' שטרות כי ה"ה אפילו לא יהיו כי אם שני שטרות מציעא.
<h2>דף כא.</h2>
אלו מציאות שלו ואלו חיי' להכריז ואי זה ענין יהיה סימן מצא פירות מפוזרי' או מעות מפוזרות או כרוכות ברשו' הרבי' עיגולי דבלה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר גיזי צמר הבאין ממדינתן ולשונות של ארגמן ואניצי פשתן הרי אלו שלו. ופירות מפוזרים מיירי בגורן שמכנפין אותם ונמצא קב מפוזר תוך ד' אמות כי כל כך פירות אין הבעלים טורחין לכנפן בכל כך מקו' כלו' בד' אמו'. מעו' מפוזרין אין בהם סימן וייאוש מדעת היא לפי שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וידע שנפלו קוד' שבאו ליד המוצא. כרוכות ברשות הרבים כשאין בהן סימן ואם היה ברשות היחיד יהיב סימן מקום וברשות הרבים מתגלגלין ברגל אדם ובהמה ואין להם סימן מקום הרי אלו שלו אפי' דרך הנח' אבל הדברים האחרים אין הפרש בין רשות הרבים לרשו' היחיד כי דרך נפילה נפלו וגם אין דורסין עליהם כי פירות ציבורי' אין דורסין עליהם ולא מעות צבורין אין זזין ממקומן על ידי דריס'. ושינוי הבא מאיליו לא הוי סימן כגון עגול כשיש בו חרס או ככר ובתוכו מעות כי אין אדם זוכר אותו סימן אח' שאבד אותו החפץ והרי הן שלו. ואם מצא פירו' מפוזרי' והן חצי קב תוך ב' אמו' על ב' אמות שהוא יותר דבר מוע' בשיווי מקב שאמרנו למעלה ואין בו טורח לכנפן כי המקום צר או קבים בח' אמות על ח' אמות או קב שומשומין בד' אמות שהן חשובין יותר מחטין או קב תמרים או רמונים בד' אמות דלא חשיבי כל אלו בעיא ולא איפשיטא וחייב להכרי' מספק. ובכרוכות שאמרנו ברשות היחיד חייב להכריז דוקא שהיו דרך הנחה ואם היה ספק דרך הנחה לא יטלנו כלל דוקא במקום ששמור קצת כגון אחר הגדר אבל במקום הפקר יטלנו ויכריז אבל אם היה דרך נפילה הרי היא שלו אפילו ברשות היחיד ואם היה בהן סימן בעצמן בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים בין דרך נפילה בין דרך הנחה חייב להכריז מציעא. ואלו חייבין להכריז מצא פירות בכלי או כלי לבדו ומעות בכיס או כיס לבדו ציבורי פירות ציבורי מטבעות מטבעות זו על גב זו כרוכות ברשות היחי' ככרות של בעל הבית גיזי צמר הלקוחין מבית האומן כדי יין וכדי שמן קודם שנפתחו האוצרות כי אחר שנפתחו אין בהן סימן הרשום דכל אחד מכיר רושם חבירו ומדה אין לו סימן דמיירי במדה דשוין ולא מקום דמיירי במקום שכולם מונחים שם. ודוקא פירות בכלי או מעות בכלי אבל כלי ולפניו פירו' כיס ולפניו מעו' הרי אלו שלו כלו' המעו' והפי' ואם מקצתם בכלי או בכיס ומקצתם בקרקע חייב להכריז. ובפירות אם נשתיירו בו מקצתן חייב להכריז אפילו אינו פני הכלי לפירות שנראה שלא נפלו ממנו ואפילו אין לו אזנים ולא נשתיירו ממנו בכלי הרי הן שלו דוקא שאינו מוצא פני הכלי כנג' הפירות ולית ליה אזנים כלומר המעכבין שום דבר כשמריקין הכלי אבל יש לו אזנים ואין פני הכלי לפירות ולא נשאר שום דבר מהם בסל הרי הן שלו הפירות או המעות מציעא. יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואפילו בשידעו בעלים יעשו דבר שנר' שטוב בעיניו כגון אריס שנותן פירות בפרדס לאכול לשום אדם בלא ידיעת בעלים ובאו הבעלים ואמרו תנו מן היפו' מאחר שהוא קודם חלוקה אסור כי משום בושת אמר כך ולא צריכא למימר בדבר שיש בו סימן היכא דלא שמעיניה דאייש ולא צריכא למימ' בדבר שיש בו סימן לא הוי יאוש אף על גב דשמעיניה דאייש דסבר בעבור הסימן יתנו אותו לי לעולם אלא אפילו בדבר שיש בו סימן היכא דלא שמעיניה דאייש ולא צריכא למימר בדבר שיש בו סימן לא הויא יאוש כי בודאי יש יאוש וחייב להכריז מאחר שלא ידע כשנפל ממנו. ועיגולי דבלה שאמרנו למעלה וכל דבר שאמרנו של אכילה חשובין בעיניו וכן מעות וכל דבר חשוב וממשמש בהן הוי יאוש מדעת מציע'. אילן הנוטה על הדרך ופי' נושרין ממנו אם הם בתוך השדה אסורין אפילו מצואין שם גוים ושקצים או רמשי' שאוכלים אותם ואפי' הוא דבר שנמא' בנפילתו שמצויי' שם גויים או שקצים ורמשים מותרים ואם לא שכיחי גוים ולא שקצים ורמשים ולא נמאס בנפילתו אסורין ודוקא שמראיתו מוכיח עליו שהם שלו שנפלו מאותו אילן. ועוד מוכח שם כל דבר שלא נודע לבעלים כשמצאו אע"ג כשידעו מתיאשי' אסור ואם אינו יודע אם נודע לבעלים אם דבר חשוב הוא או יקר בדמים או דבר אוכל כגון עיגולים של תאנים דממשמש בהו בכל שעה ואין הסימן מותר ואם אין בו שום א' מאלו הדברים אסור מציעא. מחרוזות של דגים פי' דרך נפילה כי סתמייהו כך שאמרנו למעלה שהרי הן שלו דוק' שאין בו קשר אלא אותו הקשר שרגילין כל הציידין ליתן בכל מחרוז' אבל יש בו קשר א' ומני' אחר חייב להכריז. וחתיכות של בשר שאמרנו הרי הן שלו דוקא שאין נותן סימן ואפילו שיאמר מן הירך הוא או מן הזרוע או ממקום ידוע אבל אם נותן סימן מחתיכה ידועה שחתך בה הרי זה יחזיר כי הוי סימן. ואם מצא חבית של יין בעיר שרוב' גוים מותרת משו' מציאה לקנקנה (בת) [בא] ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה למוצאם מציעא. זוטו של ים ושלילותו של נהר ומן הדוב ומן הארי אע"ג דאית ביה סימן הרי אלו שלו אפילו עומד וצווח כמו שטבעה ספינתו. ודוקא נהר שהולך במרוצה ואינו מתעכב שם מה שנפל אבל אם מתעכב שם אינו מתייאש כאשר אכתוב למטה. שטף נהר קורותיו ואבניו ונתנן בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו אם נתיאשו הבעלי' ואם היו מרדפין בעלים אחריה' חייב להכריז פירש וזה מיירי בנהר שוטף לפי שעה והולך וחסר ובשע' שחסר ישארו בשדה חבירו ומיירי שאין בהם סימן ולאו דוקא נתיאשו כי כל זמן שאין מרדפין מסתמא נתיאשו מאחר שאין בהם סימן מציעא. זהו כלל באבדה אמר ווי ליה בחסרון כיס הרי זה יאוש אפילו בדבר שיש לו סימן והמוצאה אחר זה הרי היא שלו מציעא. משקל ומדה ומנין הוי סימן מציעא. מצא חתיכה של זפת בנתנ' חייב להכריז כי מקום הוי סימן ויאמרו בעליו במקום פלוני הנחתיו אבל אם ראה שגדלו עליו עשבים וכיוצ' בזה כבר נתיאשו הבעלים והרי הן שלו מציעא. כתב רב אלפס מקום הוי סימן בפ' אלו מציאות.
<h2>דף כב:</h2>
המוציא מציאה לא ישבע אפילו בטענת ודאי גטין. משכונו של ישראל ביד גוי שהלוה לו עליו הגוי המעות ונאבדו מן הגוי ומצאו ישראל מחזירו לראשון ואינו יכול להחזיר' לגוי כי כיו' שנפל מן הגוי פקע שעבודו מאחר שמצאם ישראל ואם יבוא לומ' המוצא אני רוצה להחזירם משום קדושת השם יאמר לו האחר אם תרצה לקדש השם תעשה בשלך קמא. המציל מן הגייס ומן הנהר או מזוטו של ים ומן הליסטים הרי אלו שלו כי נתיאשו בעלים בודאי ודוקא ליסטים גוי שמוציאין ממנו באמתלא ובכמה דרכים בלא עדים לא מיאש ואינו שלו עד שידע בודאי שנתייאשו הבעלים אבל בליסטים ישראל מאחר שאינו יכול להוציאו ממנו אלא בראיה ברורה ודאי הוא מתיאש מיד והרי היא שלו ויש מי שפירש כי זה מיירי בשלקחה מן הליסטי' דאם הציל ממנו שלא מדעתו אין כאן שינוי רשות וביאוש לחודיה לא קנה ואפשר כי בלסטים גוי קני בייאוש לחודיה במציל מן הנהר אבל לא בליסטים ישראל זולתי אם קנאה ממנו ומציל מן הנהר וכיוצא בזה ומיירי בשהולך במרוצה דמסתמא מתיאש שאינו מתעכב מה שנופל שם אבל אם הוא מתעכב שם אינו מתיאש וכן כתב רב אלפס בתרא. נחיל דבורים הרי אלו שלו אם נתייאשו בעלים קמא. גוזל קטן הנמצא תוך חמשים אמה של שובך הרי הוא לבעל השובך חוץ לחמשים של מוצאו בין ב' שובכין היותר קרוב לו שלו מחצה על מחצה יחלוקו וכתב הרמב"ן כשהיו שני השבכות שוין ביונין אבל אם יוני האחד רבים הלך אחר הרוב אף על פי שהוא רחוק במציא' ומחצה על מחצה נמי מיירי בשוין. והא דאמרי' הרי היא של מוצאו לפי' התוספות ורש"י מיירי בשביל של כרמים דלא חיישי' לעלמ' מאחר שמפסיקין כרמים בינו לשובכין דעלמא דאל"כ חיישינן לשובכין דעלמא בתרא [כ"ג ע"ב].
<h2>דף כג:</h2>
כלים חדשים שלא שבעתן העין להכירם בטביעות עינא מי שהוא צורבא מדרבנן ואין בהן סימן הרי אלו שלו ואלו נקראין בלשון חכמים אנפוריא כלומר אין פה ראיה לא טביעות עין ולא סימן. ואלו הן בדי מחטין וצנורות ומחרוזות של קרדומות ובד נקרא כל דבר שתולי' בו כמו שעושי' אלו הרוכלים המחזירים בעירות שקורין שרטש מענין ידו' בכל א' המני' ידוע. ודוק' א' אבל מצא' שנים שנים חיי' להכריז ומכריז כך צנורות ומחטין מצאתי בעלי' אומרים בדים הם ושני' הם ומחרוז הוא ואם מצאן דרך נפילה ואינן קשורין זה בזה לא הוי מני' סימן שמא יותר היו ונאבדו מקצתן במקום אחר אבל דרך הנוח או שקשורי' הבדי' זה בזה מנין הוי סימן אבל מנין המחטי' שבמחרוז אינו סימן כי כך הם רגילים לעשותם במחרוז ובזה המנין. ודוק' שלא שבעתן העין אבל אם שבעתן העין חייב להכריז ושכיחי צורבא מרבנן שמחזירין לו אבדה בטביעו' עינא דלא משני דבורו אלא בג' דברים כמו שכתבתי למעלה במסכתא ובפורי' ובאושפיז' פי' ששואלין לו אתה בקי במסכת פלוני ואומר לא אפילו הוא בקי בה בפוריא אפילו אם נמנע לבוא לבית המדרש בעבור ששמש מטתו או בעל קרי ושואלין לו למה לא באת תולה הענין בדבר אחר או באושפיזא כלומר באכסניא ולא טרחו לפניו כראוי או' שטרחו ואם טרחו ומתירא כשרואה בני אדם שאינם הגוני' שמא ילכו להתאכסן שם אומר שלא טרחו מציעא. מצא מציאה בסרט' ופלטייא וכל מקום שהרבים מצואים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם ודוקא ברו' גוים אבל ברוב ישר' חייב להכריז כך כתב רי"ף ואם הם מחצה על מחצה חייב להכריז ואם ישראל נותן סימניה מחזירה לו וכן כתב הרמב"ם פי"א במציאה מציעא. ומוכח שם בכל מקום שדרים גוים אע"פ שרוב הנכנסים ישראל כרוב גוים דאמו והרי הן שלו ועוד המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הרי אלו שלו ומיירי שדרים שם גוים לשמור והוי כאלו מצויים שם רוב גוים שהוא מתיאש שמכבדין אותן ויאמר הם ימצאו אותם. כל מקום שהרבים מצויין שם שהרי הוא שלו אפי' עומ' וצווח. וכל מקו' שאנו אומרין בו שהרי הו' שלו אם רצה לעשו' לפני' משור' הדין עוש' ומחזירו בסימני' לבעליו ואין כופין על לפנים משורת הדין מציע'. כל מקו' שיודעין שישר' עושין שם אינו מתיאש אפילו שרוב שאר העיר גוי' כיון שבאותו מקום עושים שם ישראל כגון נהר שיש לו מצודות וכשמתקלקלות שוכרים ישראל לתקנתא וחייב להכריז ואין זה שלולי' של נהר כי הם כמו אגמי' ומתעכבי' שם כל הדברי' שנופלי' שם מציעא. מצא סלע בשוק אפילו שמו כתוב עליה הרי אלו שלו שאין סימן למטבע ואפילו אמר של מלך או של מקום פלו' מציע'.
<h2>דף כה:</h2>
במקום משתמר ודאי הנוח כלו' ודאי הניחו שם ואפי' יש בו סימן כגון קרדום או טלית בצד גדר לא יטול דאין זו אבדה שכן דרך עובדי אדמה ואם נטלו ולא הוליכו משם יחזירהו למקומו כי לא נתחייב עדיין בשמירה ואם הוליכו לביתו לא יחזירנו למקומו אלא יכריז ויתנו לבעלים בסימן בגוף האבדה או במקו' דהוי סי' ושמא בעוד שהוליכו לביתו באו (העדים) [הבעלים] שם ולא מצאוה ואם יחזירנה הוא אחר כך יאבד מבעליו פי' ואפילו במקומו המשתמ' קצת כיון שדרך הבעלים להניחו שם כגון קרדום בצד גדר או פרה רועה בין הכרמים לא יטול כמו שכתבתי אבל במקום משתמר קצת ואין דרך בעלים להניחו שם כגון אחר הגיפה או אחר הגדר ושבילין שבשדות או כרוכות ברשות היחיד ומכריז כי ניחא לבעלים שיטלנו ויכריז כיון שלא היה משתמר יפה וחוזר בסימן החפץ או בסימן המקום. וכן ספק הנוח בדב' שיש בו סימן נוטל ומכריז ובדבר שאין בו סימן בגוף ולא במקום כגון גוזלות המדדין דאם יטול אותם אין לבעלים סימן בתוכן כגון מקושרות בכנפים שכן עושין כל העולם וגם מקום אינו סימן שמדדין כאן וכאן ועל כן הוא ספק הנוח שמא מעלמא אתו ומפני זה לא יטול דשמא הניחוהו שם בעלי' ואם יטלוה לא יהיה לבעלי' בהם סימן שיטלו אותם מן המכריז ואם נטל לא יחזירנה למקומה שאבדה היא וחייב בהשבה מעליא ובמקום שאינו משתמר כלל ואין בו סימן אפילו ודאי הנוח נוטל והוא שלו כגון כרוכות ברשו' הרבים והוא עשוי להקל מן המשא הניחו שם ושכחם כיון שאין להם סי' בגופם ולא במקום. כתב הרמב"ם ז"ל ספק הנוח שכתבתי שאם נטל לא יחזירנה למקומה ויהא מונח עד שיבא אליהו. וכן נר' עקר וכן כתבו התו' מצי'. מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו מגולה נוטל ומכריז ואם היו כלים קטנים כגון סכינים ושפודין שדרכן להוציאן כשמכבדין הבי' עם העפר לאשפה אפי' מכוסין באשפה הקבועה נוטל ומכריז וכן באשפה שאינה עשויה ליפנו' ונמלך עליה לפנותה אף על פי שמצאו מכוסה אי זה כלי שיהיה נוטל ומכריז מציעא. מצא בגל או בכותל ישן אפילו שידוע שמימים רבים היה של אבותיו של בעל חצר כיון שיש לתלו' בימים ראשונים שהיו של אמוריים הרי אלו שלו כלומר של מוצאו מאחר שיש חלודה על גבה ולא קנאו בעל חצר משום שאינה ידועה לו. אבל בכותל חדש שנודע שהוא או אבותיו בנאוהו אם מחציה ולחוץ שלו דכיון שהעלה חלוד' כבר נתיאשו הבעלים אפילו בדב' שיש בו סימן אבל מחציו ולפנים בחורי הכותל של בעל הכותל, ודוקא שאנו מחלקין בין מחציו ולחוץ ולפנים בדבר שאין ניכר אם נתנוהו מבחוץ או מבפנים אבל בדבר שניכר כגון סכין או כיס הולכין אחר הקת שלו כי מאותו הצד שעומד הקת משם נתנוהו שם וכן מאותו הצד שעומד השניצין של הכיס כלומר הרצועות שנפתח ונקבץ בו ואם היה הכותל כולו מלא חולקין ואפילו הו' משופע לצד אח' ואם היה משכירו לאחרי' אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו ודוקא שעשאו פונדק לגוי אפי' יצא הגוי משם דאינו עתיד לימצא לבעל הבית אבל לישראל השוכר האחרון הרי היא שלו. ואם עשאה פונדק לשלשה בני אדם כאחד הרי היא שלהן ולא של מוצאו וכן מוכח שם בגמרא וכן הסכימו רוב הפוסקים אבל הראב"ד כתב דהרי היא שלו כלומר של מוצאו, ואפילו לדברי שאר הפוסקים אם הם מודים שאינן שותפין וכל אחד אומר שלי הוא הרי היא שלו כלומר של מוצאו מציעא.
<h2>דף כו:</h2>
ראה סלע שנפלה משנים ואפילו משלשה הרי זה יחזיר ואפילו לי' בה שוה פרוטה לכל חד וחד כי לא מיאש שסבור שחבירו מצאה ושמא שותפין הם והא' מחל חלקו לחבירו ונשאר לו שוה פרוטה וכן משלשה דשמא הא' מחל לשנים ושותפין היו פירוש ודוקא בשלשה כשיש בו שני פרוטות ושראה אותם מבקשים אחרי' אבל אם אין בו שתי פרוטות או שראה שלא בקשו אחריה ונטלה אחר ששה' כדי שיוכלו למשמש בכיסן הרי שלו מציע' ראה סלע שנפל ונטלה לפני יאוש על מנת לגזול עוב' על לא תגזול ועל השב ועל לא תוכל ואפילו החזירה לאחר יאוש מתנה הוא שנותן לו ואם נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגזלה עוב' משו' השב המתין עד שנתיאשו ונטלה עובר על לא תוכל ואם נפלה לו בחול אפילו לקח מי שנפלה ממנו כברה וכבר החול הרי אלו שלו כי כיון נתיאש מיד מאחר שנפלה לו בחול וזה שכובר כי הו' חושב כמו שנפל ממני כמו כן נפל מאדם אחר ואמצאנה מציעא. מצא מעות בחנות אפילו בדבר שיש בו סימן והוא משכירו לאחרי' כמו שכתבתי בגל וכותל ישן ודר שם חנוני או שולחני הרי אלו שלו כי מיד הוא מתיאש שרבים מצויין שם ואם יתבע לחנוני או לשולחני הדרים שם יאמרו הנכנסים והיוצאים מצאוה ואינו קונה לו חצרו לבעל החנות דאינו סומך דעתו על זה מאחר שרבים מצויין שם ואפילו עומד שם כי לא מהני עומד אלא כשהוא יכול לעכב על אחרים שלא יטלוהו ושומרו שם ויש מי שגורס אפי' צרורין שהצרירה סימן הרי אלו שלו. ואם מצאן בה בין תיבה של חנוני הרי הוא של חנוני וכן בין כסא לשולחני הוא של שולחני ואם מצאן לפני שולחני אפילו צרורין ומונחין על השולחן שלפני השולחני הרי אלו שלו מציעא. (לוקח פירות ומצא בתוכ' מעות ויש חילוק בין תגר לבעל הבית כתבתיו במשא ומתן בח"ה. והלוה מעות מחבירו ומצא בהן יותר כתבתיו בדיני נזיקין בח"ג).
<h2>דף כח.</h2>
סימנין אי דאוריתא אי דרבנן ספק הילכך הולכין להחמיר ואין מחזירין הגט אלא בסימן מובהק ודאי דאוריתא כאשר אבאר. שנים שתובעין אבדה שמכריזין אותה וכל אחד מהן נותן סימני' יניח עד שיבא אליהו או יודה האחד לחבירו. סימנין ועדים יתנו' לבעל עדים ואפילו נותן האחר סימנין מובהקין כי עדים עדיפי טפי ואפילו לא ראו שנפלה ממנו אלא שמעידין שידעו שהיה שלו מחזקינן ליה בחזקתו. וסימנין ועד אחד אפי' הע(י)ד מעיד שנפלו ממנו כמאן דליתיה דמי ויניח. עידי אריגה ועידי נפילה ינתן לעידי נפילה. מדת ארכו ומדת רחבו ינתן למדת ארכו כי מדת רחבו יכול למודדה על גבי בעליו מדת ארכו ומדת רחבו ומדת גמיו כלומר איש שאומר מדת גמיו או מנין האמות של האורך ושל הרחב ביחד ואינו אומר מדת כל אחד לבדו אלא אומ' בין אורך לרוחב כך וכך מדות הם ינתן למדת ארכו ורחבו ולא למדת גמיו לבד מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו ינתן למדת משקלותיו וכתב הרא"ש כי מה שאמרנו על עד אחד כמו שאינו ויניח שבכל מקום אותו העד מחייב שבועה לאותו שמכחישו ואם ישבע יניח עד שיעשו פשרה או יודו זה לזה ואם לא ירצו לישבע ינתן לבעל העד האחד וכן נראה עיקר מציעא. ומה שאמרנו שינתן למדת משקלותיו דוקא בטלית אבל בכלי מתכות יותר הוא סימן מובהק מדת ארכו ורחבו ממד' משקלותיו וכן מוכח שם וכן כתבו המפרשים. סימני גט הבעל או' סימני הגט ואומר שממנו נפל והיא אומרת סימנין ואומרת שנתנו לה וממנה נפל ינתן לה לפי שהוא הכיר בסימנין קודם שבא לידה. הוא אומר סימני החוט שקשרו בו והיא אומרת סימני החו' ינתן לה. ודוקא במדת ארכו אבל לבן ואדום אינו סימן הוא או' בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו כי היא יודעת כי כל מה שנותנין לה מנהגו לשום בחפיסה. כתב הרא"ש כי הא דאמרי' דבעינ' סימ' מובה' דוק' שחוזרין אותו לבעל לגרש בו כדי שלא יהא נכתב שלא לשמה אבל כשנותנין אותו לה אין צריך סימן מובהק שאפי' בלא גט יכולה לומר גרשתני והוא הדין שנותנין לה אם אומרה מדת אורך הגט או רחבו כך וכך אצבעות והא דאמרינן אריך וגוץ לא הוי סימן הינו כשאומרת הגט ארכו קטן או גדול ולא צמצמה כמה ארכו והא דאמרינן ינתן לו שיוכל לגרש אם לא שיתן סימן מובהק כמו שאמרנו אלא להוציא שלא ינתן לה ע"כ מציע'.
<h2>דף כח:</h2>
בזמן שבית המקדש קיים מכריזין שלש רגלים ואחר רגל האחרון שבעה ימים כדי שילך לביתו בשלשה ימים ויחזור בשלש' ויכריז יום אחד משחרב בי' המקדש התקינו להכריז בבתי כנסיו' ובבתי מדרשות משרבו אנסים דאמרי אבדתא למלכא התקינו שיהא מודיע לשכיניו ולמיודעיו ודיו מציעא. אמר אבדה ולא אמר סימניה כלומר סימן שאינו מובהק אמר ולא אמר סימן מובה' לא יתנו לו. ובראשונה היו נותנין לו בסימנין אבל משרבו הרמאי' אין נותנין אפילו יתן סימנין עד שיביא עדים שאינו רמאי. וכתב הרא"ש כי יראה לו דוקא כשנותן לו סימנין שאינן מובהקי' כי כך היו נותנין לו בראשונה אבל בנותן סימן מובהק אין צריך עדים ונותנין לו מציעא. כשהוא מכריז גלימא מכריז לרמאי לא חיישי' שנאמר שיכריז אבדה ולא גלימא שמא ידע זה סימניה מבעליו ויתנם ויתנו אותה לו כי אם כן אין לדבר סוף מציעא. ועוד פשוט שמחזירין חמור בעדי אוכף. עוף שחטף בשר והשליכו בחצרו אף על פי שרוב העיר ישראל הרי היא שלו ואינה אסורה משום אבדה. ואם מצא חבית בעיר שרובה גוים מותרת משו' מציא' לקנקנה כי היין אסור בא ישראל ונתן סימניה היין מותר לשתיה למוצאה. מוצא מציאה שיש בה שוה פרוטה אפילו הוזלה בין מציאה להכרזה ואין בה שוה פרוטה עתה חייב להכריז מציעא. אשה וקטן נאמנין לומר מסיחין לפי תומם מכאן יצא נחיל זה של דבורים והולך בתוך שדהו ונוט' נחילו כי הוא קנין דרבנן ועל כן נאמנין ודוקא בדבר כזה שאין בו גזל אלא מדרבנן נאמנין כמסיחין לפי תומן ובעלים מרדפין אחריהם כדפשוט שם אבל בדאוריתא לא כך פשוט פ' הגוזל עצים [ב"ק קי"ד ע"א]. שיירה שהולכת במדבר ולהם ארי וכל לילה נותנין לו בהמה מן השיירא ונתנו לו חמו' של א' מהם בלילה אחת ולא בא הארי ולא אכלו הרי הוא שלו דמזלו גרם קמא.
